יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

קואופרטיב בלוגי האנימה בישראל – נושא שני

באיחור אופנתי סוף סוף מצאתי את הזמן לכתוב פוסט על הנושא של חודש אוקטובר של הקבא"ב. אני יודעת שכבר פורסם נושא שלישי, אבל ממש רציתי לכתוב על הנושא השני, "ז'אנר אהוב עליכם וסדרות שמייצגות אותו".
באופן כללי לא יצא לי לחשוב לעומק על ה"ז'אנר" האהוב עלי, בעצם יותר כמו נושא או theme אהוב עלי, משום שפשוט אני נוטה לצפות, או לפחות לנסות, ברוב הסדרות שיוצאות בעונה מסויימת, ומה שתופס אותי תופס. זה לא חייב להיות מהז'אנר האהוב עלי, אלא פשוט להיות כיף, אז לא חשבתי על זה יותר מדי.

בזכות הנושא החודשי של הקבא"ב חשבתי על זה והגעתי לאיזושהי מחלוקת. בגדול הנושא שאני יותר אוהבת באנימה הוא "ילדות קטנות" (יותר נכון - בחורות בגילאי העשרה) עושות דברים לא שגרתיים (ביחס למוסכמות כיום). אם אפשר אז שיהיה בכיוון של לחימה זו או אחרת (מלחמה או קרבות שונים). פשוט כי זה bad ass.
אם אני מסתכלת על העניין יותר מקרוב, אני רואה שבין הסדרות שאני אוהבת שעוסקות בנושא הזה יש בעצם פיצול: בחורות נלחמות (בין אם במסגרת צבאית ובין אם לאו), ו"מכה-מוסומה", מעין טיפוס של מאהו-שוג'ו, בו במקום להשתמש בכוחות קסם כדי ללבוש שמלות ולירות לייזרים, יש שימוש בטכנולוגיה כדי לעטות שריון רובוטי ולירות לייזרים (או בעצם להשתמש בכלי נשק).
ישנה גם סדרה אחת שאני אוהבת במיוחד שנמצאת על התפר בין שני הנושאים השונים, שיתכן מאוד שעוררה בי את האהבה ל"ז'אנר" הזה, והיא סטרייק ויצ'ס.

אני משערת שרוב האנשים שצופים באנימה יסתכלו על סטרייק ויצ'ס בביטול בטענה שמדובר בסדרת אצ'י טיפשית. כל אחד מה שמתאים לו, הפסד שלהם וכל זה, אבל מעבר לרגליים החשופות (אפשר לחשוב שאף פעם לא ראיתם בחורה בבגד ים), יש בה הרבה מעבר. הסדרה מתרחשת במלחמת העולם השניה, כשהמציאות בה שונה משלנו ובמקום גרמניה הנאצית יש חייזרים שהופיעו משום מקום ומחריבים אזורים שונים בעולם, ובעיקר את אירופה. כמה נוח. הגיבורים של הסדרה הן בחורות בגילאי העשרה המגוייסות למלחמה ונלחמות בחייזרים באמצעות "מטוסים" (המבוססים על מטוסים ממלחמת העולם השניה) שמתחברים להן לרגליים ופועלים על כוח קסם, וכלי נשק שונים (ממלחמת העולם השניה כמובן). מכה-מוסומה לתפארת.
כפי שניתן לראות, הנושא של הסדרה פוגע בול ומאוד רלוונטי לאינטרסים שלי, או שבעצם הוא זה ש...יצר את האינטרסים שלי? זה לא משנה כל עוד אני נהנית.



מכאן זה מתפצל לסדרות שהנושא שלהן הוא בחורות נלחמות/במלחמה/וואטאבר, למשל סורה נו אוטו, אופוטה, סטלה, בנות וטנקים (עליה כבר כתבתי פוסט), בסקט ארמי (פחות או יותר) כמובן סטרייק ויצ'ס שהזכרתי ועוד רבות שבטח פשוט לא עולות לי לראש כרגע. יש מצב שגם טושוקאן סנסו ויורמונגאנד נכנסות לקטגוריה הזו, למרות שהן לא רק על בחורות... אולי סתם החי"ר קודד לי לDNA.
את סורה נו אוטו אני אוהבת לא רק בגלל הנושא שהוא בעצם הרקע של הסדרה, בחורות בצבא וחיי היום יום שלהן, אלא גם בגלל ה-setting הכללי של עולם פוסט-אפוקליפטי שלא ממש גילו לנו לעומק מה קרה בו בעבר, וגם בגלל האווירה המרגיעה של הסדרה (שכבר משתיכת לז'אנר אחר שאני גם נורא אוהבת). ויש גם טנק.
סטלה היתה מאוד נחמדה מהאספקט הקרבי שלה, אמנם רק קרבות אייר-סופט, אבל עדין הקרבות נלקחו ברצינות פחות או יותר, אבל מהאספקט העלילתי היא היתה קצת בעייתית לטעמי משום שהיא נכנסה יותר מדי לדרמה פסיכולוגית של אחת הדמויות ולקחו את זה רחוק מדי.
אופוטה היא סדרה על בחורות שהן בעצם רובים (רוס"רים, רובי צלפים, תת-מקלעים כאלה ואחרים) ומהבחינה הזו זה היה מגניב ובעצם אפשר לכלול אותה גם במכה-מוסומה, אבל כשצפיתי בה התרכזתי יותר בעניין של הלחימה, אבל בגדול לא הכי השתגעתי עליה.
ראיתי מעט מאוד מבסקט ארמי ואני צריכה להמשיך באמת (עובדה ששכחתי ממנה אפילו...).
בנות וטנקים מאוד הרשימה אותי בגלל קרבות הטנקים. כתיבה מעולה של השתלשלות הקרבות שהובילה לביצוע מרשים שלהם ובאופן כללי הגישה לעסק הזה של הטנקים. אני לא אוסיף כי כאמור, כבר כתבתי על זה.

כשקצת גולשים מהנושא ומרחיבים אותו מעבר לרק בחורות, יש את יורמונגאנד העוסקת בעלמה שהיא סוחרת נשק עם תוכניות גדולות ובחבורת שומרי הראש שלה (אם אפשר להגדיר את זה ככה). העניין של הלחימה בסדרה היה די אינטנסיבי ומהנה. יש את טושוקאן סנסו, מלחמות ספריה, בה הבחורה הראשית מתגייסת לכח הלוחם של הספריה (נשמע nonsense מוחלט, אבל כדאי לבדוק את זה). כמובן שיש גם את בלאק לאגון שאין לי מה להרחיב עליה והיא באמת מתרחקת מהנושא שלשמו נכתב הפוסט...


ולכיוון השני של הפיצול, סדרות מכה-מוסומה, בגדול בחורות שמשתמשות בטכנולוגיה כדי ללבוש שריון על מנת להילחם (ואני יודעת שמכה-מוסומה זה מונח הרבה יותר נרחב מזה, אבל מכונה שאמורה להיות טנק-גאנדם כשאיפשהו באמצע יש ילדה קטנה זה לא קונספט שעושה לי את זה). למשל בוסו שינקי, ויויד רד אופריישן, סימפוגיר, סטרייק ויצ'ס כאמור, יש שיגידו שגם לנאנוהא יש גוונים של מכה מוסומה ועוד שלא עולות לי לראש (ואולי כדאי לי להכיר).
את בוסו שינקי ניסיתי אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך בגלל שזה היה יותר מדי מכוון לסוג מאוד מסויים של אוטאקו...
על סימפוגיר אני משוגעת. בחורות שמפעילות שיריון וכלי נשק באמצעות שירה, כדי להילחם ביצורים בשם "רעש". נשמע קונספט צולע אולי, אבל בעיצוע מאוד עוצמתי.
ויויד רד אופריישן היא עבורי דוגמה לסדרה מהז'אנר שבוצעה על הפנים. החליפות שלהן מאוד מגניבות, סצינות הטרנספורמציה עשויות מדהים, השימוש באיחוד של שתי דמויות כדי ליצור סופר-בחורה עוצמתית היה מגניב, אבל הסיפור היה ריק מתוכן. איזשהם חייזרים-מפלצות שמופיעים בגלל שימוש באיזשהו מחולל אנרגיה, ובחורה שהיא ה"רעה" שעושה צרות כי איזה ציפור הבטיחה לה שהיא תחזיר את ההורים המתים שלה... זה רקע מעולה לסיפור ויכלו להוציא מזה דברים נפלאים, אבל כל זה רק תירוץ כדי להראות תחת של ילדות קטנות (שדווקא היה מצויר יפה, אבל כמו שאמרתי בעבר - לא על התחת לבדו). חבל, חבל, חבל.
האספקטים המכה-מוסומיים של נאנוהא, שהיא סדרת מאהו-שוג'ו, יחסית אהבתי, אבל הסדרה באופן כללי לא הכי תפסה אותי, למרות שהיא היתה טובה.


אני צריכה לצפות בסדרות שעסקות בנושאים האלה שיצאו בעבר (ואני אשמח להמלצות), ואני מקווה שימשיכו להוציא עוד סדרות כאלה בעתיד. ישנה סדרה אחת מהעונה, ארפגיו, שלצערי האנימציה שלה מעוררת בי חלחלה (CGI) ואני יודעת לפחות על אחת שבדרך (קאנטאי קולקשן) שאני מקווה שתהיה טובה!

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

קואופרטיב בלוגי האנימה בישראל – נושא ראשון

בהשפעת "קואופרטיב האנימה" החלטתי שהגיע הזמן לכתוב פוסט. הנושא החודשי והראשון הוא סיכום השנה (2013) בתחום האנימה המנגה וכל השאר, והציפיות שלכם לשנה הבאה.
משום שהנושא הזה בנוגע לסיכום השנה יצא ממש לפני ראש השנה, אני אנסה לסכם את שנת תשע"ג באנימה (עונת קיץ עד עונת קיץ), למרות שזה לא מסונכרן עם 2013.
אני אתחיל מהגרוע למעולה, כדי לסיים עם טעם מתוק בפה.

האכזבות הגדולות והנפילות:

סורד ארט אונליין - די חיכיתי לה בגלל שהנושא שלה היה נשמע לי מעניין, אבל אחרי שצפיתי בפרק הראשון ובכמה פרקים אחריו, לא יכלתי להמשיך לצפות בזה. ההפקה אמנם היתה איכותית, אבל כל היתר נעו בין "סתם לא טוב" ל"מה לעזאזל נראה לכם שאתם עושים?!" הדבר היחיד המבדר שיצא ממנה הוא זה.
פסיכו-פס - אחרי מאדוקה שהיתה מדהימה, חשבתי שעוד סדרה של אורובוצ'י תהיה נהדרת. אוי, גודל הטעות! אמנם פסיכו-פס נראתה מבטיחה לכאורה ובאמת ההפקה היתה ברמה, אבל כל הטיפול בסדרה היה נורא ואיום לטעמי. חורי עלילה, דמויות שכתובות גרוע, התרחשויות שכתובות גרוע... קשה לי לחשוב על משהו שבאמת היה טובה בה.
רובוטיקס;נוטס - בתור סדרה שמגיעה מאותם חבר'ה שעשו את שטיינס;גייט שבאמת נהנתי ממנה, ציפיתי לסדרה הזו. היא התחילה די נחמד, למרות שממש לא אהבתי איך חלק מהדמויות שם התנהגו, במיוחד כלפי אקי, לכן חשבתי שאולי בכל זאת יצא ממנה משהו טוב. התברר לי שהיא רק הלכה והתדרדרה. החצי השני שלה בכלל היה שלוף מהמקום בו השמש לא זורחת, ומאוד התאכזבתי. אני רוצה את הזמן שלי בחזרה.
ויויד רד אופריישן - אמנם נהנתי מהסדרה, אבל ציפיתי להרבה יותר. היא מגיעה מהחבר'ה שעשו את סטרייק ויצ'ס שאני מאוד אוהבת, אבל הם החליטו לקחת כיוון סופר בנאלי שלא היה בו שום שביב של מה שהם באמת יכולים לעשות. אני מודעת לעובדה שכל המטרה של הסדרה היתה תחת, אבל לא על התחת לבדו יחיה האדם.
סויסיי נו גארגנטיה - שוב שמעתי שתהיה סדרה של אורובוצ'י, והחלטתי לתת לו צ'אנס אחרי פסיכו-פס המזעזעת. טעיתי. היא אמנם התחילה עם רעיון מעניין שיכלו להוציא ממנו המון, אבל בסופו של דבר היא בחרה את הכיוון הכי משעמם מכולם. הייתי מעדיפה שהיא תשאר slice of life כמו שהיה נראה שהיא תהיה באמצע.
כפית הכסף - העלו לי את הציפיות לקראת הסדרה הזו שהיתה אנונימית עבורי עד תחילת העונה בערך. חשבתי שחווה, חיות, יהיה נחמד. התחלתי לצפות בה אבל הכתיבה, הדמויות והבימוי הרגישו לי פשוט איומים ונוראים, והפסקתי אחרי כמה פרקים.
שינגקי נו קיוג'ין - מלכתחילה לא מי יודע מה חיכיתי לסדרה הזו והנחתי שהיא תהיה עוד סדרה לילדים מתבגרים, אבל חלק מהדמויות נראו לי כיפיות ולכן המשכתי לצפות בה. מיותר. לכאורה הדבר היחיד שטוב בה הוא האנימציה בסצנות האקשן, אבל גם הן מורכבות חצי מהזמן מתמונות סטיל (אולי כדי לחסוך תקציב?). הסיפור לא מתקדם לשום מקום, הדמויות מתנהגות בטמטום מוחלט ואני לא אוהבת אותן, שלא לדבר על הכתיבה הגדושה בבעיות מסוגים כאלה ואחרים (חורי עלילה, תודעה קולקטיבית של הדמויות ועוד). אני ממשיכה רק כי הגעתי כל כך רחוק, בערך כמו פסיכו-פס.

אכזבות בקטנה:

רינה נו לאגרנג'ה 2 - די נהנתי מהעונה הראשונה, למרות שלא היה לה כיוון מי יודע מה מבטיח. גם מהעונה השניה נהנתי, אבל התחושה הכללית היתה שהם יכלו לעשות דברים ממש מעולים עם הסדרה הזאת, אבל בסופו של דבר היא נשארה פשוט... ריקה.
נאצויוקי ראנדבו - היא התחילה מאוד נחמד, אבל מתישהו אחרי האמצע הם התחילו לעשות שטויות ודברים ממש מעצבנים עם הרוח של בעלה המת. חבל, זו יכלה להיות סדרת רומנטיקה מאוד כיפית.
טונארי נו קאיבוצו-קון - מאוד מאוד אהבתי את איך שהסדרה התחילה, אבל מהר מאוד הם נכנסו לבלבולי מוח של שוג'ו, ובסוף סיימו את הסדרה בתור פרומו למנגה. חבל.
ליטל באסטרס - ציפיתי לסדרה הזו אחרי שיר הפתיחה של ה-VN, אבל אחרי צפיה בכמה פרקים הראשונים שלה הגעתי למסקנה שאני לא הולכת להנות פה, והפסקתי. טוב נו.
מאו-סאמה - סדרה שהתחילה מדהים!! ...ומשום מה איפשהו באמצע התחילה עם קשקושים. צירפו דמויות מיותרות, הדמויות החזקות (כן, אלשיאל) נדחקו לאחור (כי כל פרק כאבה לו הבטן??) ובסופו של דבר היא נגמרה ממש סתם. פספוס.
לאב לב - סופר נהנתי מהפרק הראשון, אבל הסדרה פשוט לא המשיכה באותה רמה. לא אהבתי את הדמויות שהוסיפו לקאסט, וחלק מהבדיחות חלשות.
גנשיקן נידאימה - עם ייחוס כזה ציפיתי למשהו מעולה. בחירת הכיוון שלהם - פוג'ושי - קצת מאכזבת, אבל הם יכלו להוציא ממנה דברים טובים. במקום זה דוחפים לי לגרון איזה קרוס-דרסר עם בעיות אישיות קשות. לא מעניין אותי.


סדרות שדי אהבתי:

יורו יורי 2 - במהלך השידור שלה התחלתי לצפות בעונה הראשונה והדבקתי את השניה. כיף חיים. אני אוהבת את (רוב) הדמויות, וההומור די לטעמי. פלוס יורי.
קוקורו קונקט - מאוד אהבתי את הארק הראשון. גם האחרים היו די טובים, אבל לא הגיעו לרמה שלו. בגדול הסדרה היתה די טובה והיה כיף לדסקס עליה ועל מה הולך לקרות.
סאקוראסו נו פט נא קאנוג'ו - החצי הראשון שלה ממש טוב, אבל השני די מאוס. חלק מהדמויות שלה אדירות, והחלק השני מעצבן. ההפקה טובה והיה נעים לצפות בה. ציפיתי ליותר, אבל סה"כ די נהנתי.
יורמונגאנד 2 - מקרה שבו העונה השניה מתעלה על הראשונה. מאוד אהבתי את ההתרחשויות והדמויות. קצת חבל לי איך שסיימו את הסדרה, אבל לא נורא.
מאו-יושה - הרעיון של הסדרה די מדליק, גיבור ומלכת-שדים שמשתפים פעולה כדי לסיים את המלחמה בין השדים לבני אדם, אבל כמובן שיש מושחתים שמרוויחים מהמלחמה ולא רוצים שתסתיים. חבל לי שהסדרה מסתיימת כפרומו למנגה/נובל.
טאמאקו מרקט - טאמאקו מתוקה ובגדול נהנתי מאוד מהסדרה, אבל היא היתה די כלום, שום דבר. אפילו היה חסר לה מה שהופך סדרות slice of life למבריקות.
צ'יהאיהפורו 2 - תענוג של סדרה!! אמנם העונה הראשונה היתה הרבה יותר טובה, אבל מלכתחילה קשה להתעלות על זה. מבין סדרות השוג'ו-ספורט היותר טובות שיש.
טאמאיורה: יותר אגרסיבית - אני מתה על הז'אנר הזה של סדרות, וטאמאיורה עצמה פשוט סדרה כל כך נחמדה ועדינה. אני מרוצה מהעונה הזו, שחושפת יותר את אבא של פו-צ'אן.
Free! - סדרה מרעננת בנוף המלא סדרות סרביס שפונות לגברים סטרייטים. חיכיתי לה אחרי הפרומו שקיואני הוציאו, ואני לא מתאכזבת. ההתרחשויות סבבה, הדמויות נחמדות, וההפקה ברמה מעולה.
קאקומיי ואלברייב - התחלתי לצפות בסדרה הזו בגלל דמות אחת, שוקו. לא ממש עניין אותי הסיפור באופן כללי או יתר הדמויות, אבל בתכלס זו סדרה שדי נהנתי ממנה, ואני מצפה לעונה השניה שהולכת להתחיל בקרוב.

סדרות נוספות שדי אהבתי מהשנה הן ג'ושיראקו, קוטואורה-סאן, יאהארי אורה נו סיישון, אייורה, ריילגאן S, בינבוגאמי גא!, קאמיסאמה האג'ימהמאשיטה, הידאמארי סקץ', מאדאקה בוקס 2, יויושיקי, האטאראקו מאו-סאמה, מינאמי קה, סרבנט סרביס, סטלה ג'וגאקואין 3קיובו (שלא ברור מה הולך איתה), קינאירו מוזאיק, קוטונוהא נו ניווה ועוד... 
אבל אני לא ממש רואה צורך לפרט עליהן.

הפתעות טובות ויהלומים:

טארי טארי - היא לא היתה מהסדרות שציפיתי להן ולכן היא היתה הפתעה מאוד נעימה. הרעיון עצמו הוא לא מי יודע מה מחדש או מדהים, אבל האופן שבו התנהלו איתו והדמויות עצמן שהיו פשוט נהדרות, במיוחד האינטרקציה ביניהן, פשוט היו תענוג. השירים בסדרה גם הן ממש אחלה, ובאופן כללי מאוד התרשמתי מהביצוע.
אוטא-קוי - גם לסדרה הזו לא ציפיתי, אבל נתתי לה צ'אנס כמו לכל היתר. הופתעתי לטובה על ידי ההפקה המסוגננת, וסדרה על שירה יפנית קלאסית היא דבר מאוד נדיר. היא היתה עשויה מאוד טוב לדעתי, ומאוד התרגשתי מהסיפורים. תענוג.
One Off - סדרה קצרצרה שאני מייחלת שיום אחד יעשו לה סדרה. חיבור נחמד בין slice of life לאופנועים. מאוד נהנתי ממנה, מההפקה ומהדמויות. חבל שהיא כזאת קצרה.
בנות וטנקים - כשצפיתי בפרק הראשון שלה כשהוא יצא לא התרשמתי. מאז יצא לי לשמוע עליה המון, ובסופו של דבר החלטת לתת לה עוד צ'אנס. הסתבר לי שהיא נהדרת, וקרבות הטנקים שלה כתובים ממש ממש טוב, ככה שהיה תענוג לצפות בה... שוב ושוב ושוב.
יאמא נו סוסומה - עוד סדרה קצרצרה. היא עוסקת בילדות קטנות שיוצאות לטפס על הרים. הנושא עצמו מאוד מעניין וההעברה שלו בסדרה היתה כייפית. הלוואי ויום אחת תהיה לה סדרה.
ליטל ויץ' אקדמיה - פרק אנימה אחד שהוציא סטודיו טריגר (יוצאי גאינקס) שהיה ממש ממש טוב. בזמן הקצר שהיה להם הם העבירו סיפור קצר עם התחלה, אמצע וסוף, והכל עשוי באנימציה מעולה ואווירה מגניבה. אני מחכה לעוד.
קירה קירה - OVA שיצאה למשחק קירה קירה. לצערי אלה רק 20 ומשהו דקות של הופעה חיה של כמה מהלהקות של החברה שהוציאה את המשחק, אבל היה כיף אדיר לצפות בזה. אולי יום אחד עוד תהיה למשחק הזה אנימה...


 סדרה אחת שהייתי רוצה להוציא מתוך הקטגוריות האלה היא סימפוגיר G. אני פשוט חולה על סימפוגיר, מאוהבת לגמרי בעונה הראשונה, ומאוד ציפיתי להעונה השניה שיוצאת ברגעים אלה. לצערי, העונה החדשה לאט לאט התחילה לאכזב אותי, אבל הפרק שיצא הערב (12.9.13) הרגיש לי מאוד כמו העונה הראשונה, והחיה אצלי את התקווה שהפינאלה של העונה הזו יהיה עשוי טוב.

ציפיות מהשנה הבאה:

אני מצפה ש-Kill La Kill של סטודיו טריגר שתשודר בקרוב תהיה עשוי טוב ותהיה מהנה. אני מצפה שהעונה השלישית של האג'ימה נו איפו שעומדת לצאת תמשיך להיות טובה כמו הסדרות הקודמות.  אני מקווה שסדרת הבייסבול שעומדת לצאת, דיא נו אייס, לא תהיה עוד סדרת ספורט גרועה, אלא תהיה מהטובות. 
יותר מהכל, אני מצפה שהסדרות שאין לי מושג לגביהן ואני הולכת לנסות בכל זאת כהרגלי יהיו מפתיעות ומעולות!

שנה טובה!

יום שבת, 13 באפריל 2013

בנות וטנקים

Girls und Panzer. סדרה מאסיבית.


כשהסדרה רק יצאה, צפיתי רק בפרק הראשון, וזהו. מלכתחילה הקונספט נשמע קצת משונה (אולי להדיוטות, אבל לא אם תשאלו אותי...), והפרק הראשון עצמו היה יחסית משעמם ומוכר; בחורה מגיעה לבית ספר חדש, מנסים לשכנע אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה, אבל בסוף היא נכנעת... וספינה.
אני אישית אוהבת את הקונספט של לקחת תחום מסויים שבד"כ לא רואים בו נשים, ולעשות סדרה שעיקרה הוא נשים שמתעסקות באותו תחום. למשל טנקים. לא היה לי שום חיבור קודם לטנקים (הם התחבבו עלי בזכות הסדרה ובזכות WoT, בו התחלתי לשחק כשהתחלתי לצפות ב"בנות וטנקים"), ולטעמי הקונספט עובד יפה, והתוצר הסופי היה מגניב לחלוטין.
אז בחלוף כמה חודשים מאז שהיא יצאה, החלטתי להמשיך לצפות בסדרה, והופתעתי לגלות שרק הפרק הראשון היה בעייתי. מהפרק השני חל שיפור משמעותי, ברגע שמרימים הילוך בכל הנוגע לטנקים, והרמה של הסדרה רק משתפרת ומשתפרת.


אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בסדרה היה הדמויות. עקב העובדה שמדובר בקרבות טנקים מרובי צוותים, הסדרה לא מוגבלת ל-5-6 הדמויות הסטנדרטיות, אלא מקושטת בקאסט מרובה דמויות, כשכל דמות ודמות היא ייחודית וססגוניות, ויחד הן מרכיבות צוותי טנקים, כשלכל צוות יש את האופי המיוחד שלו. הדמויות, בעלות האופי העשיר והצבעוני, היו עבורי הנאה צרופה.
בנוסף לדמויות, הדבר העיקרי ממנו נהניתי בסדרה היו קרבות הטנקים. אמנם לא היה לי מושג ירוק בכל הנוגע לשריון עד שצפיתי בסדרה, אבל האימונים אותם עוברות הדמויות, כשגם להן (לרובן) אין מושג בטנקים, וגם הקרבות שנערכים במהלך הסדרה, היו עשויים בצורה משעשעת וסולידית. התגובות של הדמויות היו אמינות מאוד ביחס לסיטואציה - למשל בהלה מרעש הפגזים, או הנאה ממנו - וזה איפשר לי כצופה להכנס לאווירה בקלות, ולהזדהות עם הדמויות.

הדמות הראשית, נישיזומי מיהו, היא בת למשפחה העוסקת במלחמת טנקים בצורה מסורתית. היא לא דוגלת ב"סגנון המשפחתי", ונשלחת לעבור לבית ספר אחר, בו מועצת התלמידים מנסה להחיות את "מועדון הטנקים". אירוע "נורא" מעברה רודף אותה, והיא נמצאת תמיד בצלה של אחותה המוצלחת, היורשת של הסגנון המשפחתי. קצת מזכיר את סאקי.
בדומה לסדרות אחרות שעוסקות במועדונים, בהן יש תמיד בעיה של צירוף חברי מועדון חדשים, גם ב"בנות וטנקים" יש בעיה דומה, רק שכאן הבעיה היא מחסור בטנקים. הבנות אוספות גרוטאות של טנקים שהן מוצאות ברחבי בית הספר, שנזרקו בתום תקופה יפה יותר,  ומשפצות אותם, ותמיד מחפשות טנקים נוספים כדי להגדיל את כוחן.
במהלך הסדרה נערכים מספר קרבות מול בתי ספר אחרים, מנוסים הרבה יותר מאשר בית הספר אחריו הסדרה עוקבת, והוא תמיד האנדרדוג. מיהו, שכבר משופשפת בקרבות טנקים, מצליחה בעזרת חברותיה לאלתר בכל קרב, ולנקוט בטקטיקות מבריקות שמחלצות את ההקבוצה שלה מצרות, ואפילו לנצח. מדליק לחלוטין.

 הטנקים בסדרה הם טנקים מתקופת מלחמת העולם השניה, וגם המוזיקה מושפעת מהתקופה (לא יכלתי להתאפק), ומוסיפה לאווירה. האנימציה, במיוחד בקרבות, היא טובה וחלקה, ומשלבת אנימציה קלאסית יחד עם CG עבור הטנקים, כשזו מוצלחת במיוחד.




יום חמישי, 4 באפריל 2013

Kira☆Kira

הפעם אני רוצה להמליץ על משחק visual novel בשם Kira☆Kira. זה ה-VN הראשון והיחיד בו שיחקתי, ויש סיכוי סביר שהוא גם ישאר היחיד. אין לי הרבה סבלנות ל-VNים, אבל קיבלתי המלצה חמה לנסות אותו, ולכן הייתי מוכנה לעשות מאמץ, והתמורה שקיבלתי ממנו היתה אדירה. היה מעולה.
אז לכבוד יום השנה החמישי לצאת המשחק, החברה שהוציאה אותו, OverDrive, הוציאה פרק אנימה בן 30 דקות, שהוא למעשה "הופעה חיה" של הלהקות מהמשחקים השונים שלה. היציאה של הפרק, בו עדיין לא יצא לי לצפות משום שעדיין לא הגיע לרשת, העלתה אצלי את כל התחושות השונות מהמשחק, וההייפ עולה על גדותיו. לכן הרגשתי צורך עז לכתוב משהו על המשחק.


קודם כל אני חייבת להגיד שעברו בדיוק שלוש שנים מאז ששיחקתי במשחק (פלוס מינוס כמה ימים), אז יתכן ויהיו מספר אי דיוקים.



אז לענייננו:
המשחק עוסק בארבעה תיכוניסטים, שכדי להציל את המועדון שלהם, מועדון הספרות השני (כן, השני) מסגירה, הם מחליטים להקים להקת-פאנק בנות, שתתן הופעה בפסטיבל בית הספר הקרוב. לא כל כך מפריעה להם העובדה שהם לא יודעים לנגן, או לא מבינים כלום במוסיקה. גם לא כל כך מפריעה לבנות המועדון העובדה שאחד מהן הוא בחור, והן מחפשות אותו לבחורה גם כן. 
ומכאן, המשחק מתעסק בקשיים שהם נתקלים בהם כשהם מתחילים ללמוד לנגן, וכמובן בהנאה שהם מפיקים מכך. נוסף לעניין נפח קומי מרענן ונהדר כשהם מנסים להכריח את עצמם לאמץ את גישת הפאנק. כמו כל משחק שמכבד את עצמו, הוא גם מתעסק בבעיות האישיות של כל אחת מהדמויות, ואיך יתר הדמויות מנסות לעזור זו לזו.
החבורה התכוונה לפרוש מעסקי המוסיקה אחרי ההופעה בפסטיבל בית הספר לטובת חרישה למבחנים, אבל בעקבות ההצלחה המסחררת של "להקת מועדון הספרות השני" בהופעה, ובעידוד מוסיקאי מקצועי שעוזר מאחורי הקלעים, הם מחליטים לצאת לסיבוב הופעות ברחבי יפן...

וקצת על חברי הלהקה / מועדון הספרות השני:
שיקאנוסקה - דרך עיניו למעשה משחקים במשחק. הוא היה בעבר במועדון הטניס, אבל לאחר שנאלץ לפרוש הגיע למועדון הספרות השני, והוא מתפקד בתור הבאסיסטית של הלהקה.
קירארי - בחורה מבריקה ומלאה באנרגיות, שמגיעה מבית עני ועסוקה בלעבוד בעבודות זמניות. היא הסולנית של הלהקה, למרות שבהתחלה רצתה להיות המתופפת.
צ'יה - חברת ילדות של שיקאנוסקה, והמתופפת הנהגת, והמנהיגה של הלהקה.
סארינה - נערה עשירה, עדינה ולוקה בחלושעס. הגיטריסטית של הלהקה.



אוקי, אז חוץ מהעובדה שזה ה-VN היחיד ששיחקתי בו, שזו כבר חוויה מיוחדת בפני עצמה, קירה קירה מספקת את הסחורה שלה בצורה מדהימה מבחינתי. בתכלס, לא ידעתי מה מצפה לי, מלבד העובדה שמדובר במשחק על להקה, אבל נו...
קודם כל הדמויות, שאמנם חלק יותר קולעות לטעמי וחלק פחות, כתובות בצורה נהדרת. האופי של כל אחת מהן עשוי בצורה טובה, האינטרקציה שלהן אחת עם השניה כייפית, וכל ההתיחסות שלהן לעניין הלהקה, הפאנק וההופעות עשוי בצורה מגניבה שנהנתי מכל רגע. האווירה שהן יוצרות טובה וחברותית, עד כדי כך שאפשר להרגיש חלק, ואז אי אפשר להפסיק לשחק...
ההומור במשחק, סביב האינטרקציה של הדמויות, הסיטואציה של ללמוד לנגן והגישה שהם צריכים לאמץ לעצמם, פשוט נהדר. הילדים האלה עושים צחוק מעצמם and they just don't give a fuck, שזה אדיר.
בנוגע למוסיקה, אמנם הם רק לומדים לנגן, והם לא מבינים במוסיקה בכלל, אבל מה זה משנה?! הם לומדים מהר, וההפקה המוסיקלית במשחק ברמה גבוהה מאוד, כך שכל השירים שלהם פשוט סוחפים אותך לאווירה אליה הם מכוונים, באיכות גבוהה, והם תענוג לאוזניים. הזמרת ששרה את השירים של קירארי יושבת בול על הדמות, ואני אישית לא יכולה להפסיק להקשיב לה. (לאחרונה שמענו אותה בשיר הפתיחה של Tari Tari, סתם לידע כללי).
גם הקונפליקטים האישיים של הדמויות נוגעים ללב, ועשויים בגדול בצורה טובה. כמו כל VN שמכבד את עצמו, גם לקירה קירה יש route שתולש לך את הלב מהחזה בלי הרדמה, מועך לך אותו מול העיניים, ונותן לך לשכב על הרצפה ולדמם, כל כך נורא וכואב שבא לך למות.
אבל אז מגיע הסוף האמיתי אז זה עובר.


עבורי המשחק הזה היה חוויה נהדרת, גם מבחינת המשחק עצמו, הדמויות והעלילה, וגם מבחינה מוסיקלית. כשהגעתי ליפן נפל לי פתאום האסימון שאני יכולה לקפוץ לחנות באקיהאברה ולקנות לעצמי עותק פיזי של דיסק השירים של המשחק (העטיפה פה למעלה). מאז אני שומעת מפעם לפעם את השירים והאש ניצתת מחדש.

מומלץ, מומלץ, מומלץ!!



אזהרה קטנה: במשחק יש מעט סצנות סקס די שוליות, אז מי שזה מפריע לו - שיהיה בן אדם בוגר ויתעלם מהן לטובת משחק מדהים.
*זה עתה קיבלתי דיווח שיש גם גרסת PG